השאלון The Questionnaire

צילום: רוני גרבורג

מה אתה עושה בימים אלה ?
עורך את ערוץ המחשבים והאינטרנט ב-ynet, וכותב את טור הפרשנות הטכנו-פוליטית "הרשת התיכונה", יחד עם ניר בומס. זו עבודה במשרה מלאה, וקצת יותר. במקביל, אני משתדל לתחזק שני בלוגים, או בעצם בלוג ואתר תוכן. בני הצעיר הוא מתקוון, הבלוג האישי שלי. ואילו המבוגר והוותיק יותר, שהוא לא בלוג, אלא ג'יימס, הוא נביאים אחרונים – כבר ארבע שנים ברשת. אני גם מעורב בכמה פרויקטים אומנותיים. בשאר הזמן, חוץ מלרקוד, אני משתדל לקרוא, לצלם ולהתקדם במשחקי מחשב שהזנחתי. אני חולם לחזור לתופף.

מהו האירוע שהשפיע עליך יותר מכל?
"קרם תות ואבק שריפה". יצירת המחול-תאטרון של יסמין גודר ושחקני הספסל המדממים (עם המוזיקה המדהימה של אבי בללי), היא אחת מעבודות המחול הכי מרשימות שראיתי מעודי. היא עוסקת בכיבוש הישראלי – בלי מילים, ודרך מחול. ובצדק – יסמין גודר היא אולי הכוריאוגרפית הכי טובה שצמחה כאן בעשורים האחרונים.

מה מעורר בך השראה ?
מוזיקה, מחול, אנשים שאפשר לפתח איתם שיחה מעניינת. דיאלוג של מחשבות ואידאות. לכן אני אוהב לראיין. אני מאוד מחבב את המונח האנגלי לראיון: Inter-view. כשמו כן הוא: החלפת נקודות מבט, החלפת דעות.

מהו הצליל האהוב עליך ?
הרעש המרטיט, הבועט בקרביים של תופים מצד אחד, ויש לי חיבה בלתי מוסברת לכלי נשיפה. במיוחד חצוצרות וקרן יער. יכול להיות שהפומפוזיות, הטקסיות השבטית מאוד מדברת אלי.

מהי התמונה שהשפיעה עליך יותר מכל?
לפני שנתיים הייתי בתערוכה של צילומי עיתונות. הייתה שם תמונה אחת, של קלינט איסטווד. תקריב פנים גדול שלו, בלי איפור, בלי מסיכות, בלי הבעה קשוחה. והוא נראה פשוט – איש זקן, ששנותיו ניכרות בפניו. התמונה הזו היממה אותי. לא רק שקלינט איסטווד, הדמות הקלאסית של הקאובוי הקשוח, של הארי המזוהם פתאום נראה שברירי כל כך – התמונה הזו גם ממחישה היטב את האשליות שמכונת ההבלים של הוליווד מנסה למכור לעולם כל הזמן ועד כמה קל לשבור את האשליה. במקביל, היא מסבירה עד כמה אנחנו בעצם בני חלוף, גם מי שנגעו בתהילה.

אם היית קורא מחשבות את מחשבותיו של מי היית רוצה לקרוא ?
ללא ספק, ז'ול ורן. האיש היה גאון שהקדים את זמנו: הצוללת, רקטת החלל ועוד הרבה רעיונות שקיבלו ביטוי ראשון ממשי אצלו. הוא אולי לא זכה לחלוטין להכרה הזו, אבל הוא ראש וראשון לדור שלם של סופרי מדע בדיוני מבריקים, שגם את מחשבותיהם הייתי שמח לקרוא. במיוחד אייזק אסימוב ורוברט היינלין.

אם יכולת לשוטט בזמן, באיזו תקופה היית רוצה לבקר ?
ארצות הברית בתקופת הקונגרס הקונטיננטלי – שנות השבעים והשמונים של המאה ה-18 באמריקה. זו הייתה תקופה מעניינת בעייני – תקופה שבה עוצבה אולי שיטת הממשל הדמוקרטי המאוזנת והמשוכללת ביותר שהגו בני אדם. לראות ולהיות עד לכיצד היא התעצבה: החל ממכתבי הפדרליסט (גם פדרליסט יכול להיות כלכליסט?) דרך הכרזת העצמאות, החוקה האמריקנית ומגילת הזכויות. ותקופה נוספת בארצות הברית, היא ברקלי של שנות הששים והשבעים של המאה הקודמת. מלבד רוח החירות ששררה אז בחוף המערבי, הרבה פיתוחים מלהיבים בתחום המחשוב קרמו שם עור וגידים בזמנו, כמו גם אידיאולוגיית הקוד הפתוח והתוכנה החופשית.

עם מי היית רוצה לעבוד ? ולמה דווקא איתו ?
רינו צרור. אני חושב ש"דין וחשבון" שלו, ששודרה בראשית ימיו של ערוץ 10, הייתה בין תוכניות התעודה הכי טובות והכי אותנטיות שנעשו פה, ולא פחדה להתעסק עם הנושאים הכי כואבים וטעונים בחברה הישראלית – כמו תוכנית שהוקדשה לגיבורי ההתנתקות. העצוב הוא שנבואות הזעם שלו מעל הפודיום באולפן, בהסתכלות לאחור – אכן התגשמו. הפכנו לחברה שסועה, אטומה לאחר ונהנתנית.

מה מוציא אותך מדעתך ?

שלושה דברים: שקרים, צביעות מוסרית וחפיפניקיות. במקרה של שקרים, זה די ברור. צביעות מוסרית מרגיזה אותי כי היא סוג של שקר כפול: לחברה ולעצמך, וצביעות מוסרית בחברה יש לה אפקט מצנן, חונק. היא מחסלת מבע אומנותי חופשי, מעודדת שמרנות וקיבעון מחשבתי. עם כל הכבוד שיש לי לשיטה הפוליטית באמריקה, בכל מה שנוגע להתנהלותה של ארצות הברית כחברה וכתרבות, אני בז להם – זו חברה שבנויה על צביעות מוסרית קשה, וגלגול עיניים מתמיד. ולבסוף, חפיפניקיות. כמישהו שיש לו גישה טוטאלית לעשייה, ושקשה לו להוציא מתחת ידיו יצירה שלא הושקעה בה מחשבה ואנרגיה יוצרת – אנשים שמסתפקים בפחות מכך כדי ליצור יצירות לא מושלמות, חסרות אומנותית – מוציאים אותי מדעתי.

מה מצחיק אותך ?
מונטי פייתון תמיד מצחיקים אותי. אני יכול לראות את "הגביע הקדוש" עוד 30,000 פעמים ועדיין לאבד שליטה מרוב צחוק. וגם חתולים (חיות חכמות ומצחיקות) והאחיינים הצעירים שלי, נועה ואמיר.

מה הדבר המטורף ביותר שעשית ?
אני אדם די שקול, עם שליטה ומשמעת עצמית גבוהה, כך שמעשים חסרי היגיון רחוקים ממני, אבל פעם פרקתי את זעמי על מדפסת ביתית שסירבה לעבוד במשך תקופה ארוכה, ופירקתי אותה לגורמים. עד היום מדפסות מפחדות ממני ועוברות לצד השני של הכביש.

מה מביך אותך ?
קשה להביך אותי. אני רוקד בלט כבר שמונה שנים, ולגבר שרוקד בלט יש לא מעט סיטואציות מביכות: החל מהצורך ללבוש טייטס ועד להופיע כך מול אולם של 150 איש. הבלט, כאומנות, הוא עיסוק שמחשל. ועוד משהו בעניין שכתבתי כבר ב"חמישה דברים": הדבר שאני הכי אוהב באומנות הזו, מלבד להיות על הבמה, הוא המצויינות שהיא מחייבת. יש בבלט שאיפה מתמדת לפרפקציוניזם (ע"ע "מה מוציא אותך מדעתך"), לשלמות הביצוע – אי אפשר לחפף ואי אפשר להסתפק בבינוניות. בלט זה דבר טוטאלי. (הערת העורך שגם ענה על השאלון: חמישה דברים הוא פוסט היסטורי שלי בקפה דה מרקר, שנמחק עם הסרת העמוד שלי משם).

מה הדבר המטופש ביותר שעשית ?
שלא התחלתי להגשים את החלומות שלי בגיל יותר צעיר. ואם לצטט משוקי: שתמכתי בעמי איילון.

איך היית משפר את העולם ?
לתת לנשים לקחת את המפתחות. לא של הרכב – של העולם.

לו היו ניתנות לך שלוש משאלות מה הן היו ?
אני אדם פשוט בשאיפותיי, ולכן המשאלות שלי יהיו פשוטות: להיות בריא, להצליח במעשה ידיי ולמצוא את אהבת חיי, שתישאר לצדי.

מהי החולשה הכי גדולה שלך ?
עקשנות.

ניב ליליאן הוא כתב ועורך